סביבה וגהות אודות

הואיל והפחם מקורו בהצטברות של אורגניזמים ומינרלים לאורך תקופות גיאולוגיות ממושכות, מצויים בו מרבית היסודות הטבעיים בריכוז האופייני לסביבת המרבץ ממנו הוא נכרה, בכלל זה גם מתכות כבדות ויסודות רדיואקטיביים. בשריפת הפחם מתנדפים חלק מן היסודות והנותרים מרוכזים בשארית המינרלית בצורת אפר. האפר מורכב בעיקר מתחמוצות סיליקה, אלומינה, ברזל וסידן ויסודות קורט שחלקם מסוכנים לאדם.

אולם זמינות החומרים המסוכנים נמוכה ביותר בדרך כלל, הן בשל מידת המסיסות המוגבלת כתוצאה מהקשרים הכימיים הנוצרים באפר בטמפרטורות הגבוהות של תא השריפה והמבנה הזכוכיתי של הגרגרים, והן בשל ריכוזם הנמוך באפר כיסודות קורט.

לפיכך אפר הפחם עצמו איננו מוגדר כחומר מסוכן או רעיל בכל המדינות והארגונים הסביבתיים בעולם. בישראל, כבכל המדינות בעולם, הוגדר אפר הפחם כ"חומר בר השבה הטעון בקרה סביבתית בשימושיו", בשל ההצדקה הכלכלית-חברתית להעדיף את ניצולו המועיל על פני סילוקו כפסולת ובשל תרומתו לסביבה כמחליף חומרי חציבה, המונע את הפגיעה הנגרמת בכרייתם ואת זיהום האויר הכרוך בהמרתם למוצרים תעשייתיים.

ההיבטים הסביבתיים הטעונים התייחסות בהקשר לשימושי אפר הפחם מתמקדים בתופעות הבאות:
  • שטיפת חומרים מסוכנים וחשש זיהום קרקע ומקורות מים.
  • קרינה רדיואקטיבית ופליטת רדון במוצרי בנייה.
  • מטרדי אבק וחשיפה לסיליקה גבישית חופשית.
בתנאים הידרו-גיאולוגיים מקומיים עלולים מאגרי מי תהום להיחשף לזיהום מצטבר של יסודות אחדים שזמינותם באפר הפחם המרחף גבוהה יחסית. אולם הואיל וחשיפת האפר לסביבה גורמת לתהליכי קיבוע מהירים למדי הסכנה פוחתת בתוך זמן קצר. הקטנת המגע הישיר של אפר פחם עם הסביבה מצמצמת את סיכון שטיפת המזהמים לרמה נמוכה.

קרינה רדיואקטיבית עלולה להוות בעיה במוצרי בנייה המכילים אפר פחם בשיעור גבוה ביותר (למעלה מ- 50% משקלית). עם זאת המבנה הפיסיקלי של גרגרי האפר הגולמי והתקשרותם עם חומרי הבנייה האחרים וכן תרומת האפר לציפוף חומר הבנייה, מקטינים באורח ניכר את שיעור פליטת הרדון במוצרי בנייה וגורמים להפחתת הקרינה הכוללת מהמוצרים לרמה שאין בה סיכון לחשיפת יתר בהשוואה לקרינה מחומרי הגלם הטבעיים ולקרינת הרקע בסביבה.

אבק אפר פחם מוגדר בעולם כמטריד, אולם בישראל הוא כלול בתקנות אבק מזיק. אמנם מקצת הסיליקה שבאפר הפחם מצויה בצורה גבישית חופשית העלולה לסכן את הנחשפים לה באופן עקבי ומתמשך, אולם אמצעים מקובלים למניעת פיזור אבק ולהגנה מפני חשיפה לאבק מבטלים לחלוטין סיכון זה.

מכל מקום, נוכחות המרכיבים המסוכנים באפר פחם מחייבת בחינה סביבתית של האפר עצמו ושל שימושיו. למטרה זו פותחו במדינות המפותחות בעולם מנגנוני בקרה ושיטות אפיון לאפר, וכן תנאים וכללי שימוש המאפשרים מיצוי התועלת הכלכלית במגבלות סביבתיות סבירות.

המשרד להגנת הסביבה אימץ את הנחיות ה- EPA האמריקאי (Environmental Protection Agency), הכוללות שיטת מיצוי מזהמים ורשימת ערכים המגדירה חומרים מסוכנים, וקבע רשימת ערכים מרביים מותרים באפר כתנאי לשימושיו. תקן ישראלי ת.י. 5098 (יסודות רדיואקטיביים במוצרי בנייה) מגדיר את שיטות הבדיקה וערך מרבי מותר לחשיפה לקרינה רדיואקטיבית ממוצרי בנייה, בכלל זה מוצרים המכילים אפר.

במסגרת הכללים למניעת מפגעים סביבתיים דורגו שימושי אפר הפחם לשלוש רמות רישוי:

  • שימושים פטורים ממגבלות.
  • שימושים המותנים בתנאי סף.
  • שימושים מוגבלים.